מישהו לשמוט איתו – סיפור פרמקלצ'ר מאת טליה שניידר

ואז הוא בא. בבת אחת, וכשלא ציפינו. יום אחד לא היה ובמשנהו, הוא כולו נוכח, כאן , איתנו.

בדיוק הייתי עסוקה בלשתול עץ, למרות הקור שתלתי, בעצם בגלל הקור שתלתי, זה טוב לעצים ככה, אז רק סיימתי את השתילה וקראתי לילדים… תראו, תראו! באמת הוא התמהמה, כמה חיכינו, יבש חיכנו… אבל הנה הוא, ותוך פחות משעה הכל היה אחר לגמרי, כל הצבעים והטעמים והקולות הכל השתתק והתאחד תחתיו. והכי יפה, באיזו גבורה הוא בא, ומצד שני בנשימה אחת איזה חסד רוך ושפע בתוך הגבורה שלו. ארבעה ימים וארבעה לילות, איזו סופת שלגים שזו היתה. הסתכלתי על הנוף ועל הגינה שלי נעלמים תחת הפתותים הרכים, השלג מאחד הכל, פתאום ברור, ה' אחד, ואין חוץ ממנו כלום.

השכונה נראתה כמו ביום חג, המכוניות נקברו ואין קליטה בסלולרים, ברוך השם סוף סוף. שקט כל כך. ילדים ונערים גדולים שיחקו למטה, ואני בוצצתי בשלג העמוק עד הברך, מנסה להגן על החיות שלי ועל הצמחים שלי, כל הדברים שלי, שלי שלי,  הסתכלתי באנשים מחליקים וצוחקים, זורקים כדורים ובונים איגלואים, כל הרחוב התמלא איגלואים, איזה יופי, אבל אני רטנתי… מה הם כל כך שמחים? עשרות עצים קרסו, הרחובות חסומים בגדמים, כמה עסקים באזור התפרקו כליל מבנים וחממות, שלא לדבר על החקלאים בהר ממול עם עצי האגסים והתפוחים… ואני, ואני, ושלי ושלי, מה יש לרקוד ולשיר כשהעצים קרסו לי לתוך הגינה, פיצחו ערוגות וגדרות, ואת החממה, והירקות שכבר כמעט היו מוכנים לקטיף קופאים לי מתחת לשלג, השעועית לבלב המפוארת שלי מתה מקור, היא לא מתה על הכפור הזה…  אז צעקתי להם בשקט: 'מ ע ש י  י ד י   ט ו ב ע י ם   ב י ם   ו א ת ם  א ו מ ר י ם  ש י ר ה ?'

אבל האמת, מהר מאוד הבנתי שממש מבייש לרטון בתוך כל היופי הזה, ושאין לי אלא לשמוח, כי האמת ניכרת: כמו בא שר גדול לביקור, המלך בכבודו ובעצמו בא עד אלי. והודתי: בשביל זה עליתי חזרה לגור בהרי ירושלים. לחכות לו למלך הזה כאן בכניסה לעיר. כי לא פחות מעצי הפרי שלי גם אני זקוקה למנת קור כל שנה.  וכאילו זה לא מספיק, הסתבר שהשר הזה הלבן גם ענה על תפילותי בדיוק של אחד לאחד, כי תמיד התפללתי שיהיה לי נוף מהבית ובכיתי שנגמרה לי כבר העבודה בגינה ואין לי מה לעשות בגינה כל כך קטנה, אז עכשיו הוא שבר כמה עצים שפתחו לי נוף מהמם, ועבודה יש לי כאן כעת בשפע, ידיים מלאות כמו שאומרים. תודה, תודה.

והעצים שקרסו? נו זו רק שריטה בשבילם. הם יתחדשו. ומי שלא הצמיח שורשים – נפל, וכך ראוי לו. הרבה עצים מסתבר לא הצמיחו שורשים בשכונה הזאת… ואיזה יופי איך השלג חשף את האמת במערומיה. כל מי שבנה 'חאפ לאפ' כדי לחסוך בהוצאות או בטורח, פתאום מצא את עצמו מול האמת. המבנה של רמי לוי התפרק כבר בסופה הראשונה.

שימחתי רק גברה כשהבנתי שהוא באמת לא הולך לוותר לנו בקלות הפעם, החשמל נפסק ביום שישי בבוקר. אנשים לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות בעידן המודרני שלנו, אבל זה קרה. ארבעה ימים קריסת מערכות. אצלנו היינו מוכנים. והבן שלי אמר, 'היינו חכמים'… ואז הוסיף 'אבל גם החכמה זה מה', אמא'… ואני חשבתי לי, אחרי כל ההכנות, השלג הזה שגלש עלינו הוא הזמנה מתוקה לשמיטה. בן בריתי.

 הקמין עם תא האפיה שלנו עשה את העבודה. הבית חם, והחלות בתנור על האש, וכמה שכנות הביאו את החלות שלהן לאפיה אצלנו, הרגשתי כמו ברוריה לפני אלפיים שנה. שכנים נרגשים באו לומר לי שפתאום הם מבינים במה אני עסוקה, אוספת עצים בכל מקום, קונה בולי-גפת באמצע הקיץ.. עושה באהבה-את-מה-שאני-עושה כדי להיות בלתי-תלויה-בדבר, לא בחברת חשמל ולא בגנרטור…. אה אז עכשיו זו הוכחה שמה שאתם עושים זה לא שגעון, הם אמרו… יש טעם בדבר. בטל דבר-החשמל לא בטלה האהבה… או שבעצם, לא בטוח… תשמעו זה לא היה פשוט לאהוב את זה, עם כל הרומנטיקה שבדבר, לשמור על הבית חם ואש התמיד בוערת בקמין, זה הרבה עבודה, ועוד בשלג… ולסחוב נסורת לשירותים בקור הזה… עם כל ההכנה, כשפתאום זה היה צורך חיוני, קלטתי כמה אני מפונקת, כמה התרגלנו ללחוץ על כפתור והכל חם/קר/אפוי…בשלג הזה כבר לא היה ברור מה זה פינוק בכלל. האם פינוק ול'עשירים' זה קמין … או פינוק ול'עשירים' זה חשמל?

לא יכולתי שלא לחשוב על לה פונטיין. שוב הוא פספס בהבנה עם התפיסת-עולם הנוצרית שלו… הצרצר והנמלה כמובן! היא מתכוננת, איזו מתכננת-לטווח-ארוך-שכמותה, מתכוננת במרץ אוגרת אוספת סוגרת מארגנת… והוא מנגן לו.. מנגן! היא לועגת לו: "עצל!"… ובחורף כשהוא בא אליה בדחילו ורחימו קפוא כולו, היא מגרשת אותו! ולה פונטיין מוציא אותה אמיצה חכמה. באמת פספוס. את כל הפואנטה הוא לא קלט כאן. יוצא מהמשל שלו שמוסר ההשכל (או מוסרסכל, כמו שכתבתי כילדה) הוא: 'מי שלא מתכונן –  זו בעיה שלו'.

טוב, נכון… כל אחד מכיר את השיר מהגן, 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'.  אבל בהחלט כתוב גם, להזמין אורחים.

אין מה לדבר. יש עניין להתכונן. דיבורים בלי מעשים הספיקו להרבה אנשים כבר. הנמלה עשתה בחכמה, כדבר שלמה 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'… ובספר שלי 'חוג טבע' כתבתי על 'הפקולטה ללימודי הנמלה', כן כמובן, יש מה ללמוד ממנה וגם מעיר-הנמלים שלה…  אלא מה?

הנמלה הזאת התכוננה חומרית, אבל נפשית היא לא עשתה שום עבודה. ברגע האמת, היא לא יכלה לפתוח את דלתה… לא מספיק לטרוח בהכנות פרמקלצ'ר לקראת היום שבו העולם יהיה עולם שכולו שבת, עולם בלי דלק בלי מכוניות בלי חשמל בלי אינטרנט בלי טלפון, עולם של 'כאן ועכשיו', עולם של מעשים פשוטים, של פעולות מבורכות שמקיימות את החיים מיד, עולם שבו עושים בפשטות אבל קוטפים פירות תיכף. הנמלה הזאת שכחה בשביל מי ובשביל מה היא עובדת. והיא שכחה שיהיה לה קשה בלי טייפ עם איזה שיר ברקע מול הקמין שלה, או צרצר שינגן לה. עליה שורר רבי יהודה הלוי, 'עבדי הזמן הם עבדי עבדים'…

וכל זה כמובן מזכיר את  'העולם של עידן סוף תפוקת הנפט'. מכורים לנפט שכמונו, אכן הגיע הזמן להתחיל להתאמן בלהגמל, אבל גם לזכור שלא רק לנפשי אני נגמל, כי אם 'ה' גמל עלי'… אם נגמלתי זה בזכותו ועכשיו תורי לגמול לאחרים.

וזה החלק הכי קשה.

העבודה של הנמלה 'לפני' זה שום דבר, אולי היא עבדה 'קשה' בהכנות שלה לקראת הימים הקשים, אבל מה זה היה לה כיף, נהנתה מכל רגע, הרגישה את עצמה שולטת בענינים ויצירתית. ואת העבודה שהיתה לה לעשות 'אחרי' היא בעצם לא עשתה. היא אפילו לא שמה לב שזו בעצם תכלית העבודה שלה…

הצרצר לא ביקש ממנה סעודת גורמה, הוא צרצר, מסתפק במים צר ולחם צר. אבל היא סגרה את דלתה בעדו. לכן מוסר ההשכל הוא ללא ספק, ששלמה המלך ולה פונטיין לא התכוונו לאותה נמלה. הנמלה הארצישראלית שהכירו מלכי בית דויד, היתה מזן נדיר, או שכנראה נמלים אירופאיות יש להן סגנון אחר…

והנמלה במשלי לה פונטין… אפילו לא הודתה שבעצם, בזמן שהיא עבדה בקיץ, המרץ שלה היה בזכות המוסיקה שלו ברקע, שנתנה את הקצב לאיסוף הזרעונים… כי באמת הגינון כוחו מן הניגון… במצבי קיצון באנושות כולה, הנגנים תמיד היו האחרונים לשרוד, אפילו אחרי שהגננים כבר הניחו כלי מלאכתם.

בקרוב

יצא לאור אי"ה

ספרה החדש של טליה שניידר

'חללית השמיטה או הספירה מתחילה בשבע!'

מדריך למתכוננים לשנת השמיטה המתקרבת אלינו בשנה הבאה

פוסט זה פורסם בקטגוריה בריאות הגוף והנפש, מאת טליה שניידר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

מי אני?

כמה מילים על טליה שניידר

טליה שניידר

טליה שניידר היא בעלת הוצאת הספרים האקולוגית היחידה בארץ, הוצאת יער. היא עצמה כותבת ומתרגמת ספרות מעשית בפרמקלצ'ר, כולל 'גן עדן בפתח הבית', 'חוג טבע גן עדן לילדים' ואחרים. סך הכל כתבה והוציאה עד כה 8 ספרים. בזכות התמדתה בעבודה זו יצרה טליה  נגישות למידע מעשי וברמה גבוהה לקורא הישראלי המבקש לחיות ירוק-עמוק, וגם לחגוג את החיים. טליה מדפיסה אך ורק ספרות ישומית, ומדגימה את הדברים גם בביתה ובחיי משפחתה, יום יום.

עוסקת בחינוך שנים רבות עם ילדים ומבוגרים. חיה  ומלמדת פרמקלצ'ר משנת 1998, ועושה את זה כל יום קצת יותר טוב, ויותר לעומק. יחד עם בעלה הקימו את משק צוף בפרדס חנה, וכיום חיים עם ילדיהם בקהילה קטנה ליד ירושלים, קהילת 'ברכת שלום'. בשנים האחרונות פועלת בשיתופעולה עם המועצה לשימור אתרים, בהקמת חוות בית ילין שבמוצא.

תגובה אחת על הפוסט “מישהו לשמוט איתו – סיפור פרמקלצ'ר מאת טליה שניידר

  1. אני מאוד אוהב את המסר על פיו עלינו לגמול ולהאיר עיניהם של אחרים, כפי שנגמלנו והוארנו בעצמנו בתובנה, כי חיי הנוחות המודרנית נשענים על משענת קנה רצוץ ובמוקדם או במאוחר – ישבר הקנה. יחד עם זאת, עם כל הנאיביות שאני מרשה לעצמי להתעטף בה, דווקא מתוך תפיסת הפרמקלצ'ר אני נזהר שלא לצלול אל תוך פנטזיה ואידיליה, על פיהן ב'בוא היום', יבואו הצרצרים לדפוק בדלתי, אני אפתח ואקבל את פניהם בחיוך ובחיבוק והם יסתפקו בלחם ובמים צרים. אני חושב, שכמו בכלים שלובים, עוד בטרם תחלחל התובנה אל הצרצרים אחרי שתיקת הטכנולוגיה והמודרנה שכנראה תגיע יום אחד, יהיו ימים קשים. ימים בהם המערכות אולי יקרסו וישתקו, אבל התפיסה שמאחוריהם תמשיך לנקוש בעוז. הצרצרים לא יבינו שהכל השתנה, אלא יעדיפו להאמין שזו רק עוד 'עונה'. והנה עוד שניה היא תסתיים והכל יחזור לסורו. וככל שינקפו השעות, הימים והחודשים וה"מציאות" תבושש לחזור לעצמה, תתפשט בגופם של הצרצרים מנגינה אחרת. מנגינה שתוויה צורמים ותיבותיה נשענות על חרדה גדולה. ולא תהיה אידיליה, כי הטבע וטבעו של האדם בתוכו, אינם סיפור אגדה עם 'סוף טוב-הכל טוב' בהכרח. אנ י רואה בדמיוני, איך נחילי צרצרים (או שמא אלו 'ארבה'?), יפשטו אל כל חלקה טובה ויכלו אותה בן רגע. אמנם הם יקחו את הדגים ויותירו את החכה, אבל כנראה שרק אחרי גל גדול של זעזוע כזה, נוכל להבין כולנו – הצרצרים והנמלים, שכל התפתחות נפרדת, היא רק למראית עין. היא רק 'תרגול' והכנה, למה שנצטרך כולנו לעשות יחד בבוא העת. וזה האתגר הגדול, לטעמי, של הפרמקלצ'ר. למצוא איך להכניס לכל תכנית, גם את אלו שבינתיים אנחנו יכולים להתעלם מהם ולחשוב, שבתוך ה'בועות' הקטנות שלנו, הכל אידיליה. גם את רמי לוי צריך ללמד פרמקצ'ר עכשיו…

כתיבת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תופיע באתר.