על קרפדות דבורים ואנשים – מאת טליה שנידר

o-FROG-UMBRE...

על קרפדות, דבורים ואנשים

ב"ה
רוצה לספר לכם היום על שלומקי מנטף, שיש לו מכוורת נהדרת בהרי ירושלים.
אני מצרפת כאן כמה מילים על המכוורת שלו.
חוץ מזה,
באוקטובר יש לשלומקי השנה שפע של נחילים למכירה.
וזה הזמן לרכוש ממנו דבש פרחי הרים
המחיר מעולה גם: רק 60 שח' לקילו,
35 שח' לחצי קילו

שנה מתוקה מדבש!
וגם סיפור על דבורים
טליה

על קרפדות, דבורים ואנשים
סיפורי פרמקלצ'ר מאת טליה שנידר
כשהייתי קטנה היו לנו על יד הבית המון קרפדות ואילניות, וידעתי להבחין ביניהם… אני זוכרת שבערב אם שלחו אותי להביא משהו מבחוץ הייתי נזהרת לא לדרוך עליהן.כל כך הרבה היו! קטנות. אחרי הצהרים צביקה ואני היינו אוספים אותן ומנסים לגדל חוות צפרדעים. עד היום שנינו אנשי פרמקלצ'ר. בלילות הייתי שוכבת במיטתי ומקשיבה לתנים מהואדי, יחד עם קול הצפרדעים שמילא את כל העולם. איך צפרדעים כל כך קטנות שרות בקול רם כל כך, חשבתי אז. בבוקר רצתי לראות את הצפרדעים בחווה שלנו, והן תמיד היו בורחות במשך הלילה…
כשלמדתי קורס פרמקלצ'ר, סיפרו לי שאחד הדברים הראשונים שנעלמים עם זיהום המים בעולם, הם הצפרדעים. ופתאום הבנתי כמה אני מתגעגעת אליהן. כמה חסרים לי הקרקורים שלהן. אבל יותר מזה, הבנתי שאני בעצמי יכולה להיות אחראית, כמו כל אחד בעולם, להעלמות שלהן. 'זיהום המים בעולם' זה לא איזה משהו שקורה א י  ש ם … אלא בבית כל אחד. והפסקתי להשתמש ב"חומרי ניקוי" שהם בעצם חומרי זיהום. זה כולל גם משחות, קרם ידיים, שמפו ומשחת שיניים שכולם מכילים דטרגנטים המזהמים את מי התהום, וגם כמובן אקונומיקה, ריצפז ושאר שדים מזיקין ומרעין בישין…
משהו שכל אחד יכול לעשות כדי להחזיר את הצפרדעים לעולם. הן נושמות דרך עורן, סופחות כל מה שבסביבה אל תוכן, וכך נעלמות. אבל מה אכפת למישהו אם יש או אין צפרדעים? רק בשביל שירת סרנדות בלילה? אולי לא אכפת. אבל מהמים לכולנו אכפת. והצפרדעים וכל יצורי המים הם חלק בלתי נפרד מהקיום והחיות של המים עצמם.
יש עוד דברים כאלה שקשורים אלי עד העצם. שאם אשנה את עצמי, אני יכולה להשפיע על תבל ומלואה. זה כולל את ההרגל הגרוע לקלל ולרכל, המוכנות לעצור את כל שטף החיים שלי ליום אחד בשבוע ולהתחיות משם, וגם שתילת פרחים. הבנאדם עושה משהו שנעים לו – וכך מקים ומקיים את הכל.
לא מזמן באירלנד היו אוכלים רק תפוחי אדמה, כי באקלים שם הכי קל היה לגדל אותם. כשתפוחי האדמה חטפו מגיפה נוראה של כתמים שחורים ונרקבו במיליוניהם, אנשים נשארו בלי מה לאכול. אבל עוד קודם לכן, בגלל שאכלו כמעט ורק תפוחי אדמה, הם היו חולניים. כי כשאנשים אוכלים רק דבר מסוג אחד, זה לא טוב להם. ואנחנו יודעים את זה, שממליצים לנו לאכול בכל יום ירקות מכל הצבעים. סלטים צבעוניים זה הסוד.
זה נכון גם לקרפדות שצריכות תזונה מגוונת, זה נכון גם לעצים שצריכים תזונה מגוונת, וזה נכון גם לדבורים. איזה פלא כשפותחים כוורת. אחד הדברים הראשונים שכוורן (נו טוב, דבוראי… ) צריך להתבונן בו בכוורת זה זה: האם בחלה אספו הדבורים אבקת פרחים מצבע אחד או מכל מיני צבעים. היינו רוצים לראות שיש שם אבקת פרחים צהובה, לבנה, כתומה, אדומה ושחורה, מה שמעיד על כך שהדבורים השיגו תזונה מגוונת, מאוזנת, ושיהי'ה להן לבריאות.
אבל מה שגרם לאנושות ליצר חומרי 'ניקוי' כל כך מזהמים (חזקים ויעילים קוראים להם… יעילים בהשמדת כל מה שחי), הוא מה שגרם לאנושות ליצר את המיקרוגל ודומיו (גם כן יעיל מאוד בחימום, אבל אגב כך משמיד כל מה שחי במזון שלנו), הוא גם מה שגרם לאנושות להמציא חקלאות של שבעתאלפים דונם עצי שקד, בלי שום דבר אחר. ומה שגרם לכל אלה, זה הדעת האנושית. האכילה מעץ הדעת המפורסמת, שגרמה לנו צרות צרורות.
וכיוון שאף אחד בעולם לא יודע (למרות כל הדעת שלנו) לנענע פרח באופן שיגרום לו לפלוט את אבקני הפריחה שלו, למרות שניסו להמציא שולחן מנענעים, ועוד כל מיני מכשירים כושלים, אז כיוון שכך אנחנו, וגם עצי השקד שלנו, תלויים עדיין לחלוטין בדבורה שתעשה את זה. כי כשהיא נאחזת בפרח ומנענעת את גופה, זה מה שגורם להאבקה, ואין שום דבר אחר שיכול לעשות את זה.
אז כמו ששכחנו שחיינו וחיי המים שלנו תלויים על צפרדעים וסלמנדרות, כך גם שכחנו שחיינו תלויים ביצור המזמזם הזה אשר כל מה שלימדונו אודותיו בילדותינו היה שצריך לומר 'מלח מים מלח מים' כשדבורה מתקרבת כי זה עוקץ…
א י ך ? ? ? ! ! ! איך זה קרה לנו.
כשמגדלים שבעתאלפים דונם עצי שקד ומעמידים שם את הדבורים כדי שיאביקו, קורה מה שקורה כשמגדלים שבעתאלפים דונם חמניות או חריע או כותנה או עגבניה או תפוחי אדמה. אין מגוון. זה מה שקורה. והדבורה נאלצת לאכול עכשיו רק תפוחי אדמה, וזה לא שונה בכלל ממגיפת תפוחי האדמה של אירלנד.
כי ששוכחים את הסוד של המגוון, של לאכול כל מיני צבעים בסלט, כל מיני צבעים של אבקת פרחים, והכוורת מתמלאה באבקה הלבנה צהבהבה של השקדיה, אז כמה שטעים לנו לקבל בתזונה המאוזנת שלנו חלב שקדים, או שקדים בגרנולה או שבבי שקד בסלט הכרוב, כדי לגוון לעצמנו את התזונה המקודשת שלנו בני האדם כי אנחנו מודעים לאכילה בריאה כמובן ונאורים כל כך,  אז עדיין הדבורה נאלצת להמשיך לאכול מאותו הדבר, וזה הורג אותה.
ובלי הדבורה ושאר המאביקים, אין אדם.
ובלי הדבורה, אין מי שיאביק את כל יבולי המזון שלנו, כולל רוב עצי הפרי והירקות והשמנים שלנו.
ובלי הדבורה הכל יעצר.
והדבורים מתות במאות-מיליונים..
גם בכוורת שלי בשבועות האחרונים של האביב הדבורים נחלשות. אני מטפלת בהן כל כך יפה, והן נחלשות, מגיעות לכוורת ומתות. א י ך ? ! כי בכל הסביבה כאן מרססים נגד עשביה. מי המציא את זה? את צידי הדרכים מרססים כולם בחומרים כמו ראונד אפ, ועוד מנסים הגננים לשכנע אותנו ש'זה לא חומר כל כך נורא'. אבל זה הורג את הדבורים שלי. ושל כל העולם.
הדבורים מתחילות להעלם. חצי מהן כבר נכחדו.
אז עכשיו לא נבזבז זמן  על רגשי אשמה.
אם יש לכם חברים גננים או חברים בעיריה, התקשרו והסבירו להם שלא נחכה עד שיוציאו מחוץ לחוק את מרססי העשביה למיניהם. אלא פשוט שיפסיקו לרסס את החומרים ה'תמימים' האלה כי הם מחריבים את העולם.
ולא נסתפק בדיבורים. אלא פשוט נקום ונעשה מעשה: נשתול בגינה שלנו, ובגינה של בית ספר, ובצידי הדרכים, ובכל המרפסות בעיר, את הצמחים הבאים:
כל מיני האקליפטוסים (יש גם שיחי אקליפטוס), מכמה שיותר מינים.
כל מיני השפתניים (מרוה, ציתרה, קורנית, לוונדר, וכולי)
כל מיני המטפסים הפורחים (תשאלו במשתלה על זנים חזקים עדיף עם פריחה סגולה ושפורחים כל השנה)
וכל מיני הגיאופיטים צמחי בצל ופקעת הפורחים בחורף.
וכל מיני הירקות, אבל לתת להם לפרוח כמו כרוביים וסוככיים, שנותנים שפע פריחה.
וכל עצי הפרי שאפשר, הדרים, ורדניים. קומו ועשו מרעה לדבורים של העולם. ויפה שעה אחת קודם.
וזאת הברכה: 'ארץ זבת חלב ודבש'. ארץ של מרעה בר (ולא של חקלאות אחידה ופולשנית התלויה בריסוסים הגובלת בפשע של דעתנות). מרעה לדבורים ולעדרים. זה השפע של לב העולם. גלגל סובב בעולם מהאדם לדבורה, מהאדם לקרפדה, וחוזר חלילה אל האדם עצמו.
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה תרבות, חינוך ומידע, מאת טליה שניידר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

מי אני?

כמה מילים על טליה שניידר

טליה שניידר

טליה שניידר היא בעלת הוצאת הספרים האקולוגית היחידה בארץ, הוצאת יער. היא עצמה כותבת ומתרגמת ספרות מעשית בפרמקלצ'ר, כולל 'גן עדן בפתח הבית', 'חוג טבע גן עדן לילדים' ואחרים. סך הכל כתבה והוציאה עד כה 8 ספרים. בזכות התמדתה בעבודה זו יצרה טליה  נגישות למידע מעשי וברמה גבוהה לקורא הישראלי המבקש לחיות ירוק-עמוק, וגם לחגוג את החיים. טליה מדפיסה אך ורק ספרות ישומית, ומדגימה את הדברים גם בביתה ובחיי משפחתה, יום יום.

עוסקת בחינוך שנים רבות עם ילדים ומבוגרים. חיה  ומלמדת פרמקלצ'ר משנת 1998, ועושה את זה כל יום קצת יותר טוב, ויותר לעומק. יחד עם בעלה הקימו את משק צוף בפרדס חנה, וכיום חיים עם ילדיהם בקהילה קטנה ליד ירושלים, קהילת 'ברכת שלום'. בשנים האחרונות פועלת בשיתופעולה עם המועצה לשימור אתרים, בהקמת חוות בית ילין שבמוצא.

כתיבת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלך לא תופיע באתר.